אורן נ' ברקה בר וארועים בע"מ

פסק דין

בפני תביעתו של התובע לפיצוי כספי בסך של 3,200 ₪, בגין אירוע שלטענתו התרחש ביום 17/3/2013, בעת בילוי של ביתו בפאב-מועדון המנוהל על ידי הנתבעת, במהלכו נגנב מכשיר הטלפון הנייד השייך לביתו של התובע, על ידי אלמוני.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדות התובע ונציג הנתבעת, מר יוסי שני, שהעידו בפני ביום 1/7/2013, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

אומנם, בית המשפט לתביעות קטנות רשאי לקבל ראיה שאינה קבילה, ואינו כבול בסדרי הדין (סע' 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984), ואולם, נשמר הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראייה" ועל תובע המבקש להוציא מחברו, להוכיח ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי את כל יסודות תביעתו.

ראשית, התובע לא הוכיח כלל את אירוע הגניבה, שכן לא הביא את ביתו לעדות ביום הדיון, למרות החלטתי מיום 7/4/2013, בה הוריתי לצדדים לזמן את כל העדים מטעמם.

התובע לא נכח בעת בילוייה של ביתו במועדון שמנהלת הנתבעת, ולפיכך, עדותו לגבי הגניבה הנטענת היא עדות מכלי שני, מפי השמועה.

כידוע, ההלכה היא כי הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה:  "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"  (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 – ההדגשה שלי – י.ב.). 
 
ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650: 
"הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי – י.ב.).

בהעדר עדות ביתו של התובע, לא ניתן לקבוע האם, למשל, התרשלה באופן שמירתה על מכשיר הטלפון הנייד, או אף הניחה אותו במקום גלוי כלשהו, או, ייתכן, איבדה את המכשיר במקום אחר.

שנית, התובע לא הוכיח קיומו של מחדל או מעשה רשלניים, כלשהם, מצידה של הנתבעת.

טענתו של התובע בכתב התביעה, ולפיה היה על הנתבעת לערוך חיפוש על כל הנוכחים במקום ו/או להזעיק מיד את המשטרה (ככל הנראה כוונתו היא כי במקביל תעכב הנתבעת או מי מטעמה את כל הנוכחים עד להגעת המשטרה למקום), אינה סבירה ואף מנוגדת לדין.

למעשה, סע' 3 לחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה-2005, מגביל את סמכות החיפוש של מאבטחים במקומות ובבניינים ציבוריים, המבוצע ללא צו, רק למועד כניסתו של האדם למקום הציבורי, או, כאשר קיים חשד סביר שהוא נושא עימו נשק שלא כדין.

חיפוש על ציבור גדול של אנשים מחמת חשד כללי ומעורפל לביצועה של עבירת גניבה, אינו בסמכותו של המאבטח ועלול אף להיחשב כמעשה תקיפה.

גם טענתו של התובע לפיה היה על הנתבעת לאתר את הגנב בסרטי מצלמות האבטחה אינה מסייעת לו, שכן נציג הנתבעת העיד כי נעשה ניסיון שכזה ולא נפצה מעשה הגניבה הנטען. נציג הנתבעת אף העיד כי משטרת ישראל לא פנתה לקבל את סרטי האבטחה, למרות תלונתו של התובע (שאישור על הגשתה צורף כנספח לכתב התביעה).

יש לציין כי נציג הנתבעת הציג בדיון תמונה המעידה כי בכניסה למועדון ניצב שלט המודיע למבלים במקום כי הנהלת המועדון אינה אחראית לחפציהם האישיים.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 300 ₪.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.